<h1>הגהות שערי דורא סימן ו'</h1>
<h2>דף נח:</h2>
א)אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אעפ"י שיודעת שבאה מן המכה טמאה דאם לא כן אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם. אך כל כתמיה שנמצאו בבגדיה טהור' שתולה במכה אף על פי שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם שבכתמים הולכים לקולא. [שערי דורא הלכ' נדה סימן ו']. א)0אשה שיש לה מכה באותו מקום ודם יורד ושותת יש מי שהורה שמטהרים אותה אפילו בזמן הזה. ונ"ל שמטמאין אותה אם היה מכת הדם משונה מדם ראייה טמאה מדין התלמוד ואם כן פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק אותנו בדמים. ועוד מביא ראיה מדהחמירו בדם בתולים וטמאוהו ואין לך מכה גדולה מזו, הג"ה במיימוני פרק י"א. נשאל למהר"י סג"ל על אשה כשיושבת על הספל לעשות צרכיה ונצטערה מאוד בחולי שקורין אותו בלשונינו האר"ן וונד"א, ולאחר שעמדה מצרכיה בודקת עצמה בעד ומצאה לרוב פעמים על העד דם ואינו ממש אדום אך דיהה כמוגלא, והשיב לענין איתתא דלעיל ידוע תשובת מהר"ם שהחמיר בענין זה בתשובתו הלא היא כתובה במרדכי כיון שמצאה דם בבדיקת העד אמנם לא אכחד ממך דברי מהר' שמריה אשר כתב על זה אחרי שהביא דברי מהר"ם וחומרותיו, דלעיל כתב עוד בשם מהר"ם דאין לתלות במכה אלא במכה שיודעת בודאי שיוצאת דם מן המכה אבל מספק אינה תולה בה. וכתב מהר"ש אח"כ וז"ל אמנם מהר"י הלוי מערפור"ט שלח לי בשם מהר"ם ז"ל, אעפ"י שרוב פעמים אינה רואה כי אם לאחר השתן והשתן כואב לה אחרי כן גם פעמים רואה ואין השתן כואב לה טמאה. ואם לעולם אינה רואה אם לא שהבטן כואב לה למטה מטיבורה טהורה דנאמנת אשה כו'. וזה דומה למכה עכ"ל ואתה תדקדק בדבר היטב, אם יש לה וסת תולה בוסתה דשמא ראתה בשעת השתנה. ואם אינה רואה אלא כשכואב לה למטה מטיבורה אז היא טהורה כי מי יבא אחרי המלך מהר"ם לחלוק עליו. אמת שמהר"ר מנחם התיר אשה שראתה מכח האר"ן ווינד"א ולא הסכמתי עמו, ואך יש לך לשאול שאינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגליה ולא מאותו מקום. ושלום שמריה בר חיים. עוד יש לי תשובה בשם מהר"א ז"ל אשה שיש לה חולי שקורין האר"ן ווינד"א וראתה דם בתוך צרכיה וקודם לכן ואח"כ לא ראתה ושאלתי אותו אם היא טהורה או טמאה והשיב לי שהיא טהורה כי אותה דם לא בא לה מן המקור כי אם מחמת הכאב שיש לה וטהורה לבעלה. כל זה העתקתי, גם שמעתי שמהר"ז רונקיל ז"ל היה מתיר אותן הרואות מכח האר"ן ווינד"א, אכן לפי מ"ש מהר' שמריה לעיל שצריך לשאל שאינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגלים ולא מאותו מקום אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כמו שהעתקתי בשם גדול וז"ל, האשה שמצאה דם ואמרה שבא מנקב של מי רגלים צריכה להכניס מוך על מקום המקור ותשתין אם המוך נקי הוכחה דאינה מן המקור עכ"ל וכן בדקו מקצת נשים על פי ומצאוהו נקי והזהרתי אתהן שקודם שיכניסו המוך יבדקו יפה יפה בחורין ובסדקין ובעומק ככל דין בדיקה, ואח"כ יכנסו מוך הרבה בכל מה שתוכל ותשתין, ואחר ההשתנה תקנח יפה יפה ואם צריך לה תרחוץ באותו מקום שמקנחה דהיינו מקום הכתלים או בית החיצון כי הנשים יודעות באיזה מקום מי רגלים לרחם ואותו מקום תנקה כדלעיל מחמת שנתלכלך במי רגלים ודם, ואח"כ תנגב יפה יפה ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכחה ברורה שלא מן המקור הוא בא. וכל זה היה לנשים שהיו להן וסתות ושלא בשעת וסתה, אבל זו שכתבת עליה דאין לה וסת א"כ יש להחמיר דאל"כ וכי לעולם לא תהא טמאה כמו שכתבו רז"ל אכן אם יש לה עונה כדרך הנשים אפילו וסתה קבועה כגון שפיחתה והותירה ג' ימים או ד' או שבוע או פחות או יותר רק שיהא לה עונה קבועה שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראייה כך וכך ימים נ"ל לפי עניות דעתי לסמוך אתקנתא דלעיל, ועל דרז"ל הנ"ל נראה להתיר באותן הימים שאינם כימי העונה, אף כי היה ראוי אפילו בימי העונה להתיר ע"י תקנה דלעיל הואיל וכתבת שמאד מצטערת במי רגליה דכה"ג השיב מהר"ם להרא"ש דאפילו בשעת וסתה טהורה ברואה דם מחמת מכה אי וסתות דרבנן. וז"ל ה"מ כשמרגשת שבא מן המכה שיש לה צער וכאב ומרגשת דהמכה מוציאה דם ולא חיישינן דגם מן המקור יצא כיון דוסתות דרבנן עכ"ל, ועוד האריך ואין צורך להעתיק כי הכל מן התוספות פרק כל היד, מ"מ לא מלאני לבי להקל כיון דאיכא מרבוותא דפסקי דוסתות דאורייתא וגם כל אותה תשובה היתה על אשה שהיתה לה שומא בפרוזדור שהיתה מוציאה דם אבל בנדון דידן אין לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה הקיל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן גם יש קצת סמך דלאו מן המקור בא הואיל ואינה דומה למראית דם אלא מוגלא כמ"ש. אף כי אין אנו בקיאין במראות דמים אפילו כשהדמים מוקפין לדברי רמב"ן ומ"מ שינוי גדול בזה הואיל ואיכא למתלי דממקום מי רגלים אתו מסתברא דלא פליג הרמב"ן בזה אמהר"ש דאית ליה בקיאין שפיר להבחין בין דם לדם אי מראותיהן שוין אי לא ותמיהני מה שכתבת. וז"ל ומוציאת דם לרוב פעמים על העד כו' הלא מהר"ם גופיה דמחמיר דאם עקרה ג"פ ולא מצאה דם תו לא חיישינן ואפילו לבדוק עצמה אחר שתעשה צרכיה דלכל לבעלה לא בעי בדיקה, ואם אינה רגילה לראות כל פעם אלא לפרקים ואותם פרקים שוין בקביעות או בדילוג קבעה לה וסת עכ"ל. וכל זה היה לך לחקור. עכ"ל תשובת מהר"י סג"ל. [בסימן קצ"א כתב הב"י בשם הר"ן אם אינה מוצאה דם אחר כך רק כמו חצץ אדום ונמצא כזה ג"כ במי רגליה ובשעת וסתה היא רואה דם כשאר נשים דטהורה שאין זה בא רק מן הכליות ע"ש.
<h2>דף סו.</h2>
א)אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אעפ"י שיודעת שבאה מן המכה טמאה דאם לא כן אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם. אך כל כתמיה שנמצאו בבגדיה טהור' שתולה במכה אף על פי שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם שבכתמים הולכים לקולא. [שערי דורא הלכ' נדה סימן ו']. א)0אשה שיש לה מכה באותו מקום ודם יורד ושותת יש מי שהורה שמטהרים אותה אפילו בזמן הזה. ונ"ל שמטמאין אותה אם היה מכת הדם משונה מדם ראייה טמאה מדין התלמוד ואם כן פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק אותנו בדמים. ועוד מביא ראיה מדהחמירו בדם בתולים וטמאוהו ואין לך מכה גדולה מזו, הג"ה במיימוני פרק י"א. נשאל למהר"י סג"ל על אשה כשיושבת על הספל לעשות צרכיה ונצטערה מאוד בחולי שקורין אותו בלשונינו האר"ן וונד"א, ולאחר שעמדה מצרכיה בודקת עצמה בעד ומצאה לרוב פעמים על העד דם ואינו ממש אדום אך דיהה כמוגלא, והשיב לענין איתתא דלעיל ידוע תשובת מהר"ם שהחמיר בענין זה בתשובתו הלא היא כתובה במרדכי כיון שמצאה דם בבדיקת העד אמנם לא אכחד ממך דברי מהר' שמריה אשר כתב על זה אחרי שהביא דברי מהר"ם וחומרותיו, דלעיל כתב עוד בשם מהר"ם דאין לתלות במכה אלא במכה שיודעת בודאי שיוצאת דם מן המכה אבל מספק אינה תולה בה. וכתב מהר"ש אח"כ וז"ל אמנם מהר"י הלוי מערפור"ט שלח לי בשם מהר"ם ז"ל, אעפ"י שרוב פעמים אינה רואה כי אם לאחר השתן והשתן כואב לה אחרי כן גם פעמים רואה ואין השתן כואב לה טמאה. ואם לעולם אינה רואה אם לא שהבטן כואב לה למטה מטיבורה טהורה דנאמנת אשה כו'. וזה דומה למכה עכ"ל ואתה תדקדק בדבר היטב, אם יש לה וסת תולה בוסתה דשמא ראתה בשעת השתנה. ואם אינה רואה אלא כשכואב לה למטה מטיבורה אז היא טהורה כי מי יבא אחרי המלך מהר"ם לחלוק עליו. אמת שמהר"ר מנחם התיר אשה שראתה מכח האר"ן ווינד"א ולא הסכמתי עמו, ואך יש לך לשאול שאינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגליה ולא מאותו מקום. ושלום שמריה בר חיים. עוד יש לי תשובה בשם מהר"א ז"ל אשה שיש לה חולי שקורין האר"ן ווינד"א וראתה דם בתוך צרכיה וקודם לכן ואח"כ לא ראתה ושאלתי אותו אם היא טהורה או טמאה והשיב לי שהיא טהורה כי אותה דם לא בא לה מן המקור כי אם מחמת הכאב שיש לה וטהורה לבעלה. כל זה העתקתי, גם שמעתי שמהר"ז רונקיל ז"ל היה מתיר אותן הרואות מכח האר"ן ווינד"א, אכן לפי מ"ש מהר' שמריה לעיל שצריך לשאל שאינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגלים ולא מאותו מקום אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כמו שהעתקתי בשם גדול וז"ל, האשה שמצאה דם ואמרה שבא מנקב של מי רגלים צריכה להכניס מוך על מקום המקור ותשתין אם המוך נקי הוכחה דאינה מן המקור עכ"ל וכן בדקו מקצת נשים על פי ומצאוהו נקי והזהרתי אתהן שקודם שיכניסו המוך יבדקו יפה יפה בחורין ובסדקין ובעומק ככל דין בדיקה, ואח"כ יכנסו מוך הרבה בכל מה שתוכל ותשתין, ואחר ההשתנה תקנח יפה יפה ואם צריך לה תרחוץ באותו מקום שמקנחה דהיינו מקום הכתלים או בית החיצון כי הנשים יודעות באיזה מקום מי רגלים לרחם ואותו מקום תנקה כדלעיל מחמת שנתלכלך במי רגלים ודם, ואח"כ תנגב יפה יפה ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכחה ברורה שלא מן המקור הוא בא. וכל זה היה לנשים שהיו להן וסתות ושלא בשעת וסתה, אבל זו שכתבת עליה דאין לה וסת א"כ יש להחמיר דאל"כ וכי לעולם לא תהא טמאה כמו שכתבו רז"ל אכן אם יש לה עונה כדרך הנשים אפילו וסתה קבועה כגון שפיחתה והותירה ג' ימים או ד' או שבוע או פחות או יותר רק שיהא לה עונה קבועה שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראייה כך וכך ימים נ"ל לפי עניות דעתי לסמוך אתקנתא דלעיל, ועל דרז"ל הנ"ל נראה להתיר באותן הימים שאינם כימי העונה, אף כי היה ראוי אפילו בימי העונה להתיר ע"י תקנה דלעיל הואיל וכתבת שמאד מצטערת במי רגליה דכה"ג השיב מהר"ם להרא"ש דאפילו בשעת וסתה טהורה ברואה דם מחמת מכה אי וסתות דרבנן. וז"ל ה"מ כשמרגשת שבא מן המכה שיש לה צער וכאב ומרגשת דהמכה מוציאה דם ולא חיישינן דגם מן המקור יצא כיון דוסתות דרבנן עכ"ל, ועוד האריך ואין צורך להעתיק כי הכל מן התוספות פרק כל היד, מ"מ לא מלאני לבי להקל כיון דאיכא מרבוותא דפסקי דוסתות דאורייתא וגם כל אותה תשובה היתה על אשה שהיתה לה שומא בפרוזדור שהיתה מוציאה דם אבל בנדון דידן אין לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה הקיל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן גם יש קצת סמך דלאו מן המקור בא הואיל ואינה דומה למראית דם אלא מוגלא כמ"ש. אף כי אין אנו בקיאין במראות דמים אפילו כשהדמים מוקפין לדברי רמב"ן ומ"מ שינוי גדול בזה הואיל ואיכא למתלי דממקום מי רגלים אתו מסתברא דלא פליג הרמב"ן בזה אמהר"ש דאית ליה בקיאין שפיר להבחין בין דם לדם אי מראותיהן שוין אי לא ותמיהני מה שכתבת. וז"ל ומוציאת דם לרוב פעמים על העד כו' הלא מהר"ם גופיה דמחמיר דאם עקרה ג"פ ולא מצאה דם תו לא חיישינן ואפילו לבדוק עצמה אחר שתעשה צרכיה דלכל לבעלה לא בעי בדיקה, ואם אינה רגילה לראות כל פעם אלא לפרקים ואותם פרקים שוין בקביעות או בדילוג קבעה לה וסת עכ"ל. וכל זה היה לך לחקור. עכ"ל תשובת מהר"י סג"ל. [בסימן קצ"א כתב הב"י בשם הר"ן אם אינה מוצאה דם אחר כך רק כמו חצץ אדום ונמצא כזה ג"כ במי רגליה ובשעת וסתה היא רואה דם כשאר נשים דטהורה שאין זה בא רק מן הכליות ע"ש.
